מתניתין החופר בור ברשות הרבים וכו׳. לא תימא דוקא חופר בור ברשותו דהוה ליה בור דאית ליה בעלים כדכתיב בעל הבור וגו׳ אבל חפר ברשות הרבים פטור דהא לית ליה בעלים להכי הדר ותני החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור דהאי בעל הבור רוצה לומר בעל התקלה כלומר שהוא התחיל בנזק ולאו דוקא שור וחמור דהוא הדין לכל בעלי חיים שבעולם ואפילו עופות כדלקמן דילפינן שור שור משבת אלא לשון הפסוק נקט דכתיב ונפל שמה שור או חמור. ה״ר יהונתן ז״ל.

חריצין ונעיצין. חריץ רחב מלמטה וצר מלמעלה נעיץ צר מלמטה ומרווח מלמעלה. רבינו חננאל ז״ל. ע״כ. ורש״י ז״ל לא פירש כן.

אם כן למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית וכו׳. קשיא לי האי לישנא. ונראה לי דלא גרסינן אם כן למה נאמר בור אלא הכי גרסינן ולא נאמר בור מה בור וכו׳ כלומר ולא נאמר בור לדוקא אלא שכל חפירות נלמוד ממנו מה בור שנאמר בו והמת יהיה לו בבור דקעביד מיתה קאמר רחמנא אף כל דעביד מיתה איתיה להאי לישנא. איכא למימר דסתם בורות לא עבדי אינשי פחותים מעשרה מפני שמחזיקים מעט מים אבל הנך כולהו מחזיקין יותר מפני ארכן ורחבן זויותיהם עושין אותם פחותים מעשרה ולפיכן נלמוד מבור מה בור סתמו עשרה טפחים ויש בעשרה כדי להמית דהא כתיב והמת וגו׳ אף אלו בעשרה שיש בהם כדי להמית. ורישא הכי מפרשא אם כן למה נאמר בור נימא חפירה סתם אלא מה בור סתמו עשרה וקא עביד מיתה אף כל וכו׳. הראב״ד ז״ל.

והרא״ה ז״ל כתב וז״ל אם כן למה נאמר בור וכו׳. לאו למימרא דבור משמע שיש בו כדי להמית דהא ליתא כדאמרינן לעיל בריש מכילתין אי לאו משום דכתיב עליו והמת יהיה לו וקים להו לרבנן דעשרה טפחים הוא דעבדי מיתה אלא הכי קאמר אם כן למה נאמר בור בתורה לאו דוקא אלא כשם שחייבה התורה בור כשיש בו כדי להמית והיינו עשרה טפחים כדכתיב והמת יהיה לו אף כל שיש בו כדי להמית עשרה טפחים. ע״כ.

היו פחותין מעשרה וכו׳. ומת פטור וכו׳. ויש אומרים שאם מת משלם מיהא בכדי דמי היזק המשועבד בבית דין ולא נראה לי כן. הרב המאירי ז״ל.

והר״ר יהונתן ז״ל כתב וזה לשונו היו פחותין מעשרה טפחים אם מת בו פטור כלומר שנשבר רגלו ומת ממנו פטור מלשלם את כולו אבל משלם לו כדי היזקו שהוזק בו שנשברה רגלו אם לא היה מת דלגמרי לא מצינן למפטריה שהרי חפר בו כדי להזיק הנופל אבל דמי כולו לא שהרי לא היה בו הבל למיתה ומזלו גרם ואם הוזק בו חייב שהרי יש בו כדי להשבר ידו או רגלו ואפילו לא נשבר בו לא יד ולא רגל אלא שהוא מתנונה והולך אפילו הכי חייב שהרי יש בו כדי להמית הבל לנזקין אף על פי דאין בו הבל למיתה. ע״כ.

גמרא להבלו ולא לחבטו. כלומר היכא דמית משום הבל מחייבינן ליה כגון שנפל על פניו שנכנס בו הבל הבור והמיתו אבל נפל פניו למעלה שלא מת מחמת הבל אלא מת מחמת חבטו פטור דקרקע שאין לו בעלים הזיקתהו דרב סבר דבבור שיש לו בעלים דבר הכתוב ושמואל סבירא ליה דהאי בעל הבור בעל התקלה רוצה לומר באיזה ענין שיזיק וכל שכן לחבטו שהרי רוב ההיזקות שבבור הוא על חבט בין שיפול לפניו או לאחריו בין שרחבו יותר מעמקו. וא״ת לחבטו ולא להבלו לחבטו דוקא שהרי על ידו נעשה החיבוט ולא להבלו שהרי ההבלא ממילא אתיא ואיהו לא עבדה אלא מאויר העולם שמתקבץ שם התורה העידה על הבור וכו׳. ה״ר יהונתן ז״ל.

אין בבור לא הבלא ולא חבטה פטור. ואף על פי שאבנו וסכינו ומשאו אין בהם לא הבל ולא חבט וחייב. טעם הדבר מפני שהוא נתקל באבנו שהוא מעשה ידיו ממש מה שאין כן בבור שקרקע עולם הזיקתהו ואין שם לא הבל ולא חבט במה יתחייב. הרב המאירי ז״ל.

אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה. קצת קשה לישנא דאלמא וכו׳ דלא שייך אלא כשרוצה להקשות עליה כי הך דסוגיין דלקמן בסמוך אלמא קסבר רב נחמן יש חבט פחות מעשרה איתיביה רבא לרב נחמן וכו׳. וכן בריש כתובות ובכוליה תלמודא אבל הכא לא הוה ליה למימר אלא קסבר רב חבטו קרקע עולם וכו׳ ולא הוה ליה למימר אלמא וכו׳. שיטה.

מאי בינייהו. כלומר מכדי היכא דלרב ושמואל מחייב ואפילו נשברה מפרקתו מחייב גם לרב משום דאיכא למימר הבלא נמי קטליה. וא״ת מה סברא היא זו והלא דבר הנראה לעינים הוא שמת מחמת חבט שנשברה מפרקתו. יש לומר דאפילו הכי איכא למיתלי בהבלא דלולא ההבלא היה השור מעמיד עצמו על רגליו בכח ולא היה ניזוק כלל אבל על ידי ההבל חלה השור וכחש מחמת החולי ולא היה בו כח להעמיד עצמו ועל כן נפל באותו ענין שנשברה מפרקתו. וכהאי גוונא מצינו לקמן דקאמר כיון דאהני ביה אהני. ממורי שיחיה. תלמיד הר״פ ז״ל.

איכא בינייהו דעבד גובה. הוא הדין דהוה מצי למימר כגון שרחבו יותר על עמקו דהבלא ליכא כדאמרינן לקמן וחבטא איכא ומיירי שנתקל בגובה ונישוף לקרקע עולם אבל אם נישוף בגובה עצמו חייב אף לרב כדאמרינן גבי נתקל באבן ונישוף באבן. וכן באבנו סכינו וכו׳ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן לעיל דהיכא דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור. וצריך לומר לרב שנישוף בהם ואף על גב דאיירינן הכא בשלא נישוף בגובה אמר שמואל דמחייב. ותימה לקמן בנפל מקול הכרייה אמרינן לשמואל לאחריו היכי משכחת דאיפטר כגון נתקל בבור ונפל לאחרי הבור אלמא הואיל ואינו נישוף בבורו לא מחייב שמואל. אמנם ריב״א לא גריס בבור אלא הכי גריס ונתקל ונפל לאחרי הבור כלומר שלא נתקל בבור אלא משום קושיא זו בחנם מחק הגירסא דאיכא למימר דהכא דעביד גובה חמשה וחפירה חמשה ונתקל בגובה ונפל בחפירתו. אמנם מכח קושיא אחרינא הוא דגרסינן הכי דקשיא ליה אמאי פוטר שמואל התם מאי שנא מנתקל באבן ונפל לבור דאמרינן לקמן דחייב בעל האבן אף על פי דחפירה לאו דידיה הוא הכא נמי מחייב היכא דנתקל בבור להכי לא גרסינן נתקל בבור. וגם זו אינה קושיא דשמא הא דפטור הכא משום דכרייה גרם אף על פי דכי נפל בבור לא מפטר מהאי טעמא התם איכא תרתי לחיובא דנתקל בבור ונפל בבור ומטעם גרמת כרייה לא מפטר אבל נפל אחרי הבור איכא תרתי לפיטורא גרמת כרייה ולא נפל לבור ומטעם דנתקל בבור לא מיחייב. והר״ם פירש דההיא דהניח אבן על פי הבור מיירי שנתקל באבן ונפל לבור ונפל האבן עליו ונישוף באבן ובהא מודה שמואל דמחייב. אי נמי יש לומר דהאבן היתה על פי כל הבור וחללה בפי הבור דאבן גופא מרבה בהבלא דבהא מודה שמואל. ה״ר ישעיה ז״ל.

וזה לשון הרא״ה ז״ל אמר רב בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה פירוש דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו וחייביה אבורו ואהבלא וכיון דלא חזינן דחייביה אלא אהבלא חבטה כדקאי קאי ומן הדין פטור הוא דהא ליכא אלא גרמא בעלמא וליכא למימר אהא ולא שייך נמי כלל לחיוביה מדין תחילתו בפשיעה וסופו באונס דהוי בפשיעה אהבלא דהא לחבטה גופא הוי פושע ואפילו הכי מיפטר וליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אלא היכא דכי סופו בפשיעה חייב. ומודה רב בשור שדחף את חבירו לבור ונחבט ומת מתוך חבטו שחייב הדוחף דממונו הוא דאזיק בידים והבעלים הכשירו הנזק בשלא שמרוהו ופשעו בו אפילו לענין בורות דהא שכיחי בורות דלית להו בעלים כלל והבור היה ראוי גם כן לחייב מחצה אלא שהוא פטור או משום דחשבינן ליה אונס כדאמרינן לקמן לרבנן דפליגי עליה דרבי נתן או משום דאחבט פטור בור ואליבא דרבי נתן דאית ליה כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי בהא בעל השור משלם את הכל. והוא הדין לשור שדחף את חבירו לבור ונפל ומת בהבלא דאי חשבינן לבור אנוס דאית ליה ודאי אנוס לבעל השור האי דינא דכתיבנא בחבטה ואי חשבינן לבעל בור פושע בהכשר נזקו השתא ודאי חייבין שניהם בעל השור ובעל הבור. ומיהו באדם שדחף שור לבור נסתלקו מעשי בעל הבור לגמרי דהא לא פשע כלל לגבי אדם שלא ידחף לשם וליכא לחיוביה משום תחילתו בפשיעה וסופו באונס דהאי נמי תחילתו בפשיעה הוא לגבי שור דוחף וכיון דכן כי הוי אנוס בסוף שדחפו אדם וליחייב דליכא למימר תחילתו בפשיעה וסופו באונס לחייבו אלא ממילא אבל שהזיקו מתוך אונס שאנסוהו אחרים הוא דפטר ואדם זה הדוחף חייב בכל דכיון דבן דעת הוא ודעתו היה להזיקו ודאי היה מזיקו אם לא בבור זה בבורות אחרים או בענין אחר. והמניח אבן על פי הבור ובא שור ונתקל בה וגלל לבור בדלא אפקריה דינו כרגל גמור הדוחה לגמרי לרב דאית ליה כולן משורו למדנו אבל היכא דאפקריה דינו כבור ומחייב לכולי עלמא. ולא דמי לחופר בור עשרה ובא אחר וחפר בו שנים או שלשה טפחים דמפטר ודאי אליבא דרבנן מיהת דהתם לאו כלום עבד. והוא הדין במניח אבן על פי הבור וקבעה שם יפה כראוי או שעשה שורה אחת של אבנים של שני טפחים או שלשה על פי הבור דהאי נמי לאו כלום קא עביד אבל מניח על פי הבור אבן שאינה קבועה דהשתא מוסיף תקלה שהרי ראוי שיהו נתקלים בשבילה שאלמלא היא לא היו נתקלים או מניח חוץ לשפת הבור אבן אפילו היא קבועה והיא סמוך לבור בכדי שראוי הנתקל בה שיפול לבור ודאי ראוי לחייבו לגמרי כדין בור וכיון דכן אליבא דרבי נתן דלקמן חייבין שניהם לשלם בעל האבן ובעל הבור כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים דקיימא לן כולן חייבין והיכא דליכא לאשתלומי מחד מינייהו משום דלית ליה נכסי הפסיד ואפילו לרבי נתן דלא אמרינן טעמא דהיכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי אלא היכא דליכא לאשתלומי מיניה מדינא אבל היכא דמשום דלית ליה נכסי הוא דליכא לאשתלומי מיניה לא. דעבד גובה ברשות הרבים. פירוש בין שעשה שם תל בידים בין שחפר סביבות מקום אחד ונעשה תל שלא בידים רק מאליו. ע״כ.

והראב״ד ז״ל כתב וז״ל דעבד גובה ברשות הרבים ועלה שם ונפל לקרקע עולם דהתם ליכא הבלא אלא חבטא לרב פטור דחבטא דקרקע עולם הוא ולשמואל חייב. ולא דמי לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים דאמרינן היכא דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור כגון שנתקל ונישוף באבן דחבטא דידיה הוא. ויש מפרשים דעבד גובה כגון שהיה גבשושית ברשות הרבים משופעת מכל צדדיה ולא היה שם חבט שהעולה בה מצד אחד נופל מצד אחר ולדעת רב אפילו נתקל בה ונישוף בה פטור מפני שקרקע עולם היה וזה עיקר דאלו כפירושא קמא לרב מאי טעמא פטור ליהוי כהניח על פי בורו אבן דחשבינן ליה לשור שדחף את חבירו לבור דחייב מחצה לרבי נתן ולרבנן חייב בכל הנזק. יש לומר שמואל נמי לא מחייב טפי מפלגא לרבי נתן שהרי הקרקע הוא הבור והגובה הוא השור שדחף ומשלם מחצה והוי ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור ולדעת רבנן חייב בכל אלא על כרחך כפירושא בתרא. וקשה לי לימא נפל לאחורי הבור איכא בינייהו דליכא הבלא כדאיתא לקמן. ע״כ.

וכן פירש ה״ר יהונתן ז״ל וז״ל דעבד גובה ברשות הרבים. כלומר שחפר ברשות הרבים שלא היה שוה אלא מדרון וחפר מכאן ומכאן עד שהשוה את רשות הרבים ונעשה תל מעצמו ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבל אלא חבוט דאליבא דרב מיפטר ואליבא דשמואל מחייב ודוקא שנעשה התל מאליו כמו שפירשתי שאין הגבהה המעשה ידיו אלא מאיליה הוא דפוטר ביה רב אבל אם הביא עפר ועשה תל ברשות הרבים ונתקל בו ונישוף בקרקע עולם דמחייב שהרי הוא תולדות בור כיון שהדבר שניזק בו הוא מעשה ידיו. ע״כ.

ונפל כל דהו. משמע בין על פניו דאיכא הבלא בין מגבו דליכא אלא חבטא. והוא שנפל לפני התקלה אבל נפל לאחרי התקלה כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור דודאי לא משמע הכי ונפל וכיון דלא משמע הכי מדינא פטור דהוה ליה גרמא בניזקין בעלמא ואף על גב דהוא פושע גמור גבה. והכי אמרינן לקמן בהדיא לשמואל דהיכא דנתקל בבור ונפל לאחורי הבור פטור. הרא״ה ז״ל.

לאיתויי חריצין ונעיצין. קשה לי לימא לאיתויי שיח ומערה חריצין ונעיצין דנקט דהא כלהו מבור נפקי. ושמא יש לומר משום דשיח ומערה דמו בהבלא לבור טפי מחריצין ונעיצין כדקאמר לקמן בסמוך להכי נקט חריצין ונעיצין וכו׳. שיטה.

תנא והדר מפרש. אף על פי שהוא מפרש והדר תני אין לחוש. ולפירוש רש״י ז״ל לא קשיא מידי תני והדר מפרש מהיכא נפקא. תוספות שאנץ.

צריכי דאי תנא בור וכו׳. וא״ת תינח לרב אלא לשמואל דמיחייב משום חבטא למה לי למתני כל הני. יש לומר דאיצטריך למלא סופגין של צמר. הרשב״א ז״ל.

והרא״ה ז״ל תירץ דבשלמא לשמואל אפשר לומר דהני כלהו דקתני משום דכיון דתו ליכא ודאי שמעינן דאף כל דקתני לאתויי גובה דאלו מילי אחריני ליכא דהא תנא לכלהו בהדיא אלא לרב לפרושי הני כלהו למה לי צריכא. ע״כ.

וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל נראה למורי רבי שיחיה דלא שייך למפרך לשמואל משום דאית ליה דאף כל לאתויי גובה ולא לחריצין ונעיצין ואם כן אינך אתו מבור בלא בנין אב כיון דשייך חבט כמו בבור ואם כן איכא למימר דכיון דלא תננהו לשם ילפותא הוה ניחא לפרש כל עניני חפירות אבל לרב פריך שפיר משום דאית ליה אף כל לאיתויי חריצין ונעיצין ואם כן לא הוה ליה למתני כלהו דכיון דחד מבנין אב דבור הוא הדין אינך אי ליכא טעם לחלק דפשיטא ליה דתננהו כלהו לאשמועינן דכלהו אתו מבנין אב דבור. ע״כ.

והראב״ד ז״ל כתב וז״ל קשה לי תינח לדעת רב אלא לשמואל למאי איצטריכי דאי נפל על אפיה הא איכא הבלא וחבטא ואי נפל על אחוריה חבטא מיהת איכא ולגבי חבטא כלהו כי הדדי נינהו. ונראה לי שאין חבט מיתה כשהוא נופל על פניו מפני חללו של כרס. ועוד ידיו ורגליו מגינות עליו שאין כרסו נבקע גם השדרה אינה נשברת בנפילה זו. ולקמן בשמעתא מוכחא מילתא במילתא דרב נחמן הילכך כשהוא נופל על פניו אינו מת אלא מהבלא ולהכי צריכי כלהו אף לשמואל. אי נמי כגון דמלא ספוגין דלית בהו חבטא וכי מאית בהבלא מאית. ע״כ.

דאי תנא בור הוה אמינא בור הוא דאית ביה הבלא משום דכריכה פירוש משום עיגול אבל שיח דארוך וכו׳. הרא״ה ז״ל.

מאי טעמא לא לאו משום דלית ביה חבטא. וקס״ד דמקשה דבחבטא אמרינן אין חבט למיתה אבל יש חבטא וכו׳ דודאי חבט כל דהו איכא אבל בהבלא לא שייך דפחות מעשרה אין הבל כלל. ואהדר ליה דאף בהבל אומר כן דאין הבל למיתה אבל יש הבל לניזקין. כך נראה לי. וכן מצאתי לרבינו חננאל ז״ל פירוש זה. ולפי פירוש זה אפשר לומר דלא מקשה אלא לרב דאמר וכו׳ והילכך בפחות מעשרה לנזקין נמי משום הבל הוא וליכא. אבל לשמואל איכא למימר דבעשרה איכא הבל וחבט ואפילו מלא ספוגין אבל בפחות חבט איכא לנזיקין הבל ליכא וכי חייבה תורה בפחות מעשרה לנזיקין איכא חבט ולאו משום הבל. כן נראה לי. אבל רש״י ז״ל פירש דהכי קאמר לאו משום דלית ביה חבט ואף על גב דאית ביה הבל פטור וקשיא לתרווייהו. ולא נהירא דעל כרחך מה דאקשינן בסוף אי הכי אם הוזק בו חייב וכו׳ לרב בלחוד הוא דמקשה דאי לשמואל הא אית ליה מיהא חבטא לנזיקין ואי אפשר דמעיקרא אקשינן לתרווייהו ולבסוף לא מקשה אלא לרב ולא קא מפרש. ולפיכך נראה לי מה שפירשתי דלרב בלחוד קא מקשה אף מעיקרא. ואחרים פירשו אפילו לפירוש זה שאינו מקשה אלא לרב דלשמואל איכא לאוקמיה כשרחבה יותר על עומקה דליכא הבלא ומשום דליכא חבטא למיתה פטור ממיתה וחייב בנזקין. ואהדר ליה בשעמקה יתר על רחבה ויש הבל לנזיקין ואין הבל למיתה. ואני תמיהה לפי פירוש המקשה היה סבר דבור שחייבה תורה לחבטו ולא להבלו והלא בור סתם אמר רחמנא ואפילו מלא ספוגין במשמע וכמו שאמרו התורה העידה על כלי חרס ואפילו מלא חרדל כלומר מדכתיב סתם כל אשר יפול מהם אל תוכו. וכן פירש רבינו חננאל. ועוד כל דבריהם למה לי דתני במתניתין כל הני. אבל לפי מה שפירשתי ניחא דכולי עלמא מודו שהתורה חייבה אפילו על הבלו היכא דאיתיה. ויש לתרץ לפי פירושם דכיון דלא קאי לא דייקינן בה כולי האי והיה יכול להקשות וליטעמיך ולא קאמר. הרשב״א ז״ל.

וזה לשון תלמיד הר״פ ז״ל לאו משום דלית ביה חבטא. פירש ר״ש אבל הבלא אית ביה וקשיא בין לרב בין לשמואל. ודוחק הוא דכלהו פירכות משמע דקיימי למפרך לרב דומיא דקושיא קמייתא. ועוד דבסמוך מוכח דטפי שייך להיות בו חבט יותר מהבל ואם כן הוי סברא הפוכה. לכך נראה דלרב דוקא פריך והכי קאמר דלית ליה אף חבט וכל שכן שאין בו הבל ומשמע הא אית ביה חבט חייב אפילו לית ביה הבלא. ומשני לא דלית ביה הבלא אפילו אית ביה חבטא והשתא תידוק מינה הא אית ביה הבלא מחייב. אי הכי הוזק אמאי חייב דסלקא דעתיה כיון דלית ביה הבלא שיעור למיתה לית ביה נמי שיעור לנזקין. וא״ת אם כן תיקשי ליה נמי אם כן הוי טעמא משום דלית ביה חבטא הוזק אמאי חייב כיון דקס״ד דהיכא דלית ביה שיעור מיתה לית ביה נמי שיעור לנזקין ומאי אי אמרת בשלמא שייך הכא דמשמע דאי הוה טעמא משום דלית ביה חבטא לא קשה מידי. ויש לומר דודאי לענין חבט שייך שפיר לומר דאין חבט למיתה ויש חבט לנזקין אבל לענין הבל היה סבור דאם יש הבל למיתה יש הבלא לנזקין ואם אין הבל למיתה לנזקין נמי אין הבל וזה ראיה למה שפירשנו לעיל דליכא למימר דאית ביה הבלא ולית ביה חבטא דהכא משמע שהיה סבור איפכא. וקצת קשה מעיקרא דסלקא דעתיה דלית ביה אף חבטא מנא ליה למידק הא אית ביה חבטא מיחייב אימא הא אית ביה הבלא מחייב כרבי. ואומר מורי שיחיה דסמיך אסיפא דאם הוזק בו חייב דסבירא ליה למקשה דמחמת החבט דוקא חייב כדפירש רש״י ואם כן דומיא דהכי הוא דפטר ברישא ממיתה והיינו כאילו פירש בהדיא טעם משום דלית ביה חבטא למיתה דאם כן תידוק מינה הא אית ביה חבטא מחייב בלא הבל. ע״כ.

וזה לשון הראב״ד ז״ל תנן היו פחותין פחות מעשרה טפחים ומת פטור מאי לאו דנפל על אחריו ומת בחבטא ואפילו הכי אם הוזק בו חייב. אי נמי דאי הוה עשרה חייב לא דנפל על אפיה ומית בהבלא ולית ביה הבלא למיתה. אי הכי אם הוזק בו חייב וכי יש הבלא לחלק בין מיתה לנזקין אמר ליה אין יש הבל לנזקין ואין בהם הבל למיתה. ע״כ.

אם שהתה מעת לעת וכו׳. כתוב בתוספות ומתוך הלכות גדולות משמע דבעיא בדיקה וכו׳. ולא ידענא מי דחקן להביא מהלכות גדולות דבהדיא איתא בפרק אלו טרפות גבי שהתה מעת לעת ואמרינן עלה בגמרא משום רבי אליעזר בן אנטיגנוס אמרו צריכה בדיקה ובביצה מייתי לה בפרק המביא. תלמיד הר״פ ז״ל.

אלמא קסבר רב נחמן יש חבט וכו׳. נראה לי דאפילו למיתה קאמר דאי לנזקין בלבד ולא למיתה למה חש לה משום טרפה דהא טרפה אינה חיה. וליכא למימר דלגבי איסורא דאורייתא חש למיעוט המצוי מה שאין כן לענין תשלומין דאם כן מה הקשה לו רבא ממתניתין דנזיקין ואיהו נמי נדי מטעמא דחבט ואוקי בטעמא דהבלא אלא ודאי כדאמרן. ורב נחמן כרב סבירא ליה להאי לישנא ולענין נזיקין פטור אף על גב דאית ביה חבט למיתה משום דקרקע עולם הזיקתו. ולפי זה אם הפקיר רשותו ולא בורו חייב לרב כשמת אפילו בפחות מעשרה דקרקעו המיתתו. והאי לישנא לא קאי אלא לישנא בתרא דסמר דמכרסא דתורא ועד ארעא ארבעה טפחים. והתימה מן הרב אלפסי ז״ל שהביא בהלכות הלשון הראשון ולא האחרון וכבר כתבתיה בפרק אלו טרפות. ולפי דברי הרב ז״ל שפסק כרב אם כן יחייב בבור אפילו בפחות מעשרה כמו שאמרתי. ותימה הוא דאם כן כשפטרו במשנתנו בפחות מעשרה היה להם לחלק בין בור לבור ברשות הרבים לרב. ועוד דודאי משמע דאפילו לרב בבור אינו חייב על המיתה בפחות מעשרה מדאמרינן לקמן אמר רב חסדא מודה רב בבורו ממה נפשך אם הבלא קטליה הבלא דילך קטליה אי חבטא קטליה חבטא דילך קטליה ואם איתא למה לי מה נפשך הא ודאי חבטא קטליה. ועוד דבבור פחות מעשרה אין הבל למיתה ואם יש חבט למיתה הא ליכא ממה נפשך ואפילו הכי חייב. אלא ודאי משמע דליתא כלל ודברי הרב צריך עיון. הרשב״א ז״ל.

וזה לשון הראב״ד ז״ל איתיביה רבא לרב נהמן היו פחותין מעשרה טפחים וכו׳. מאי לאו מאחריו ומת בחבטא אלמא אין חבט מיתה בפחות מעשרה טפחים. לא דמית מהבלא דנפל על אפיה וליכא הבל מיתה. מיהא שמעינן דהיכא דנפל על אפיה לית ביה חבט מיתה כלל דאי אית ביה מאי תירוציה דרב נחמן הא אית ביה חבט מיתה אלא דאיכא למדחי להאי מילתא דאיכא למימר דרב נחמן כרב סבירא ליה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכו׳ ואף על גב דאיכא חבט בנפילתו על פניו מיירי בבור מלא ספוגין דליכא חבטא. ה״ר יצחק ז״ל הפליא דבריו בכאן שסתם כדברי רב נחמן הראשונים דיש הבט בפחות מעשרה. ותמהו עליו רבים עד שחזרו חולקים עליו וכמעט שחשבוהו שוגג. ואני עיינתי וחשבתי מאד בדברים להעמיד דבריו כי איך יתכן דאדם חשוב כמוהו איך יטעה בדבר פשוט כזה מבלי טעם וראיתי כי יש להעמיד דבריו ולשני דברים כתב דברי רב נחמן הראשונים. האחד כאותו טעם שפירש בגמרא דאפילו בששה טפחים איכא חבט מיתה כגון דלא איגנדר איגנדורי לבור ומכרסא דתורא לארעא ארבעה. והשני להראות שאף על גב שאין חבט מיתה בפחות מעשרה היכא דאיגנדר איגנדורי מכל מקום חבט לנזקין איכא הילכך לענין טרפה אף על גב דריסוק אברים ליכא חשש טרפות אחר איכא ובעיא בדיקה שמא נשברה השדרה וחוט שלה או שמא נחבטה גלגלתו או שמא נשברה רגלו למעלה מן הארכובה וכיוצא באלו גם לענין תשלומין אם יארע בה טרפות כזה מחמת נפילה חוץ מדמי מיתה דמה לי נשברה רגלו למטה מן הארכובה או למעלה מן הארכובה ולא שנו חכמים מיתה בבור בפחות. (נמצא חסר שאר לשון הראב״ד ז״ל ועוד להלן כמו שני עלין).

ולענין פסק כתב הרב המאירי ז״ל וז״ל נפילה זו אין חוששין לה אלא אם כן היא ממקום גבוה עשרה טפחים ומכל מקום מכרסה עד כפות רגליה אנו חושבין ארבעה טפחים וכל שנפלה במקום העמוק ששה טפחים על דרכים אלו. ויש מחמירין לענין טרפות אף בפחות מכאן ואין דבריהם נראין. ואף לענין תשלומין חייב בה בעל הבור ולא אמרו במשנתנו עשרה בעומק הבור אלא כשנפל דרך גופו ולא דרך רגליו ואם הפילו אחר בכח אין צריך לשיעור עשרה לא ענין טרפות ולא לענין חיוב המפיל. ומכל מקום לענין הבלא אם היו שם ספוגין של צמר אין מה שמכרסה עד כף רגליה נכנס בחשבון וכל שאין שם עומק עשרה פטור. גדולי הפוסקים יראה שפסקו שיש חבט בפחות מעשרה. ואין זה אלא שקצרו כלומר יש חבט בפחות מעשרה של עומק הבור כל שיש מכרס השור עד קרקעית הבור עשרה טפחים. ע״כ.